הימים האחרונים בארץ לפני הנסיעה
איזה לחץ... עוד שבועיים ויום או יומיים תלוי איך סופרים, ואנחנו ממריאים להגשמת חלום.
טיול לחודשים עם כל המשפחה בקרוואן בניו-זילנד.
נשארו עוד כמה פריטים קטנים לקנות, גם אם לא נקנה, לא סוף העולם, בניו-זילנד יש הכל. חוץ מירקות שאנחנו אוהבים אבל אותם במילא לא ניקח איתנו.
הילדים גם מתרגשים, כל אחד בדרכו. מור היחיד שכבר לא יכול לחכות. יש לו טבלת יאוש, על כל יום שעובר הוא מדביק מדבקת סמילי. רז, מפחדת מהטיסה ועדין מקווה שכל הסיפור יתבטל. נבו חושש מהניתוק החברתי. ואני חוששת שהתמונה הורודה שדמינתי כל השנים כשחלמתי את הטיול הזה, עכשיו קרובה יותר מתמיד להתבדות... או שלא. ברור לי שזה תלוי רק בי (ומזה החשש הגדול). יצחק/איציק/חומד איך נקרא לו פה ? הוא כרגיל בתפקיד המרגיע, המאזן של הבית. מצד שני הוא מתכוון לעבוד עד היום האחרון. אז לא ברור אם נשאר פה מישהו שפוי . באו נעשה חשבון. אנחנו טסים ביום שלישי ה- 4 למרץ בשעה 20:50, עם שלושה ילדים, צריך להיות בשדה ב-18:00 בערך. נסיעה זה שעה וחצי. צריך לצאת מהבית ב- 16:30. אז זה אפשרי עוד לעבוד באותו יום ? מתי מקלחות לכולם ? מתי אריזות אחרונות וסגירת תיקים ? מתי מעמיסים תיקים ? מתי לקחת את הילדים מבית הספר והגן ? מתי אוכלים צהרים ? מתי מתקשרים לנטויז'ן להקפיא מנוי ? מתי מעבירים לשכנים כל מה שנשאר במקרר ואוכל לתותי (החתולה) ועוד כמה בקשות והוראות אחרונות ? לדעתי אי אפשר לעבוד כבר שנה לפני (שלוש למעשה) אז באותו יום ?
ההגעה וההתאקלמות בניו זילנד
לילה רביעי בניו זילנד. רק עכשיו השתלטנו על האינטרנט ועל כתיבה בעברית. הטיסות זה לא תענוג גדול, אבל עם הידיעה שלכל טיסה יש גם שעת נחיתה הצלחנו לשרוד אותם שפויים פחות או יותר. יש כל כך הרבה דברים להתרגל אליהם. נהיגה בצד הלא נכון של הכביש. רכב ענק. לא אוטומטי. לא קל. גם לי יש הרבה ללמוד ולהתרגל. עוד אין הרבה מה לספר. אנחנו ארבעה ימים כבר באותו המקום, נותנים לעצמנו להתאושש מהג'ט לג ולהתרגל לכל החדש. על הניו זילנדים כבר יש לי מה לומר. הם נחמדים כמו שציפינו מהם, מחייכים כל הזמן. האנגלית שלהם קשה יותר להבנה, אבל גם על זה אנחנו מתגברים. (גם אני, לא לזלזל). הם הוגים את ה-E כמו E למשל שמאל: לפט (נניח) הם אומרים ליפט. הכי מצחיק/מוזר זה איך שהם שוטפים כלים. ממלאים את הכיור במים חמים עם סבון. כל הכלים בפנים, מקרצפים אותם ומוציאים לבן זוג שעומד לידם ומנגב. הם לא שוטפים את הכלים אחרי הסיבון, למי שלא הבין. הדבר הנחמד היחד בכל הסיפור שהם עושים כלים בזוגות. זה הזכיר לי את סבא וסבתא שלי במטבח הקטן שלהם בעין חרוד. כל פעם שהיו מעט כלים בכיור. סבתא שלי שטפה וסבא שלי לידה ניגב והכניס לארון. זהו להפעם. בהמשך נוסיף תמונות ונקווה שיהיה גם מה לספר.
החיים בקרוואן ובקמפינגים
עוד לא תיארנו את קרוואננו. לאחרונה הוא גם קיבל שם: צבאן. מי שלא הבין, שישאל. הצבאן שלנו מתאים לשישה אנשים. יש בו 3 מיטות זוגיות. האחת מעל תא הנהג. השנייה היא שולחן האוכל/כסאות הנסיעה של הילדים. ביום 2 כורסאות לשניים שהילדים נחגרים אליהם וביניהן שולחן. בלילה יש אפשרות להפוך את המרחב הזה למיטה זוגית נוספת. והמיטה האחרונה בקצה האחורי. ביום סלון עם שולחן בערב מיטה. זאת הייתה התוכנית של מתכנני הקרוואן. בעינינו זה לא מצא חן, אז עשינו שינויים... אלק, איזה שינויים כבר אפשר לעשות. הודענו לילדים שהם ישנים כולם ביחד במיטה למעלה. היו קצת ויכוחים, תלונות ומענות אבל לבסוף הם נכנעו. אף אחד לא הסכים לאפשרות שהכורסאות יהפכו בלילה למיטה שלו. כך נחסכה מאיתנו עבודה נוספת. את המיטה מעל הנהג אין צורך לסדר. אם הם נורא עייפים בזמן הנסיעה הם לפעמים גם עולים למעלה (ואז מתעוררים לגמרי...), אל דאגה, יש רשת שסוגרת עליהם כך שלא יתגלגלו למטה. שינוי נוסף שעשינו, איפסנו את השולחן של ה"סלון", סתם מיותר. כך יותר קל לסדר בערב את המיטה שלנו, ההורים.
מה עוד יש בצבאן שלנו ? שפע מקום לאחסון (נכתב בקריצה לגרינברגים), מטבחון קטן הכולל: מקרר, מיקרו, כיריים + שואב אדים, ארונות לכלים ואוכל. מזגן, טלוויזיה וארון שהוא מקלחת ושירותים. חוץ מכאבי הגב של יצחק שנובעים כנראה מהמזרון (יותר נכון, סט המזרונים) אנחנו מסתדרים פה מצוין. לא חסר מקום. כל יומיים שלושה עושים קניות, לא רק בגלל המקום, גם בגלל תכנון לקוי שלנו.
סדר יום אופייני:
קמים בשמונה בבוקר, לאט בלי לחץ. שותים קפה ושוקו. מסדרים מיטה אחורית. שוטפים כוסות במטבח של הקמפינג. מסדרים קצת את אזור השולחן של הילדים, שמלא בגיבורים, כלי כתיבה ומחברות (לא של לימודים חלילה). מרוקנים מים אפורים ומיכל של השרותים. ממלאים מים נקיים במיכלים. סוגרים את כל הארונות, מפנים עד כמה שאפשר כל דבר שיכול לעוף בנסיעה ויוצאים לדרך. בדרך נכנסים לראות מקומות יפים, או טיול רגלי קצר או אטרקציה שאי אפשר בלעדיה. אנחנו משתדלים לזכור לאכול ארוחה אחת בדרך, זה בדרך כלל קורה כשמור צועק שכואבת לו הבטן. מתישהו בין הצהריים לאחר הצהריים אנחנו מגיעים לקמפינג חדש. משחקים במתקנים (הילדים), מסיירים באזורי השרות (ההורים). והופ לעבודה. ארוחת ערב. הארוחה הרצינית היחידה במשך היום. אח"כ מקלחות, סרט ולמיטה.
על הקמפינגים
המקלחות: על פי המקלחות נקבעת עפ"י רוב מידת שביעות רצוני מהקמפינג. ראינו פה כבר הכל. מקלחת על מטבעות (רק המים החמים). כאלו שיש בהן רק אפשרות לבחירת הטמפרטורה של המים ולא מידת לחץ המים.
בקמפינג אחד היה רק ברז אחד, כזה שאי אפשר לכוון בו את טמפרטורת המים. יש לו רק אפשרות אחת. באופן מפתיע (אותי בכל אופן) לכולנו המים היו במידת החום הרצויה.
המטבחים: גם כאן יש רמות שונות. לא בכולם יש את כל המתקנים. מבחינתי הם בסדר כשבכיורים לשטיפת הכלים יש ברז משותף לקרים ולחמים. ברובם זה לא כך. במקרים הגרועים באמת, לא רק שיש שני ברזים שונים הם גם מוצבים צמודים לפינות הכיור כך שבקושי אפשר להכניס תחתם כלי אוכל או אפילו יד.
לילדים: מבחינת הילדים הקמפינג נמדד כמובן לפי רמת גן המשחקים שבו. לא תמיד יש גן משחקים. בקמפינגים הטובים יש טרמפולינות גדולות ועוד מתקנים חביבים. גם אינטרנט לא ניתן להשיג בכל קמפינג, שלא לדבר על המחיר שהולך וגדל ככל שאנחנו מדרימים.
עוד פרמטר חשוב הוא אם יש dump station (תחנת ריקון לביוב), וכמה זה נוח. חוץ מאלו, הקמפינג נמדד גם באווירה שהוא משרה. זו איכות שיותר קשה לי לכמת. היא מורכבת מנוף, צורה כללית, צפיפות, ניקיון, נחמדות בעלי הבית, ומבקרים אחרים.
קחו נשימה ארוכה. לא כל יום אפשר להתחבר לאינטרנט. לא כל יום יש קליטה בטלפונים. לא כל יום יש לנו זמן לכתוב יומן מסע. אי לכך ובהתאם לזאת, אתם מקבלים בבת אחת דיווח על כל השבועיים הראשונים שלנו כאן. אפשר לקרוא בהפסקות...