החיים בקרוואן ובקמפינגים
עוד לא תיארנו את קרוואננו. לאחרונה הוא
גם קיבל שם: צבאן. מי שלא הבין, שישאל. הצבאן שלנו מתאים לשישה אנשים. יש בו 3
מיטות זוגיות. האחת מעל תא הנהג. השנייה היא שולחן האוכל/כסאות הנסיעה של הילדים.
ביום 2 כורסאות לשניים שהילדים נחגרים אליהם וביניהן שולחן. בלילה יש אפשרות להפוך
את המרחב הזה למיטה זוגית נוספת. והמיטה האחרונה בקצה האחורי. ביום סלון עם שולחן
בערב מיטה. זאת הייתה התוכנית של מתכנני הקרוואן. בעינינו זה לא מצא חן, אז עשינו
שינויים... אלק, איזה שינויים כבר אפשר לעשות. הודענו לילדים שהם ישנים כולם ביחד
במיטה למעלה. היו קצת ויכוחים, תלונות ומענות אבל לבסוף הם נכנעו. אף אחד לא הסכים
לאפשרות שהכורסאות יהפכו בלילה למיטה שלו. כך נחסכה מאיתנו עבודה נוספת. את המיטה
מעל הנהג אין צורך לסדר. אם הם נורא עייפים בזמן הנסיעה הם לפעמים גם עולים למעלה
(ואז מתעוררים לגמרי...), אל דאגה, יש רשת שסוגרת עליהם כך שלא יתגלגלו למטה.
שינוי נוסף שעשינו, איפסנו את השולחן של ה"סלון", סתם מיותר. כך יותר קל
לסדר בערב את המיטה שלנו, ההורים.
מה עוד יש בצבאן שלנו ? שפע מקום לאחסון
(נכתב בקריצה לגרינברגים), מטבחון קטן הכולל: מקרר, מיקרו, כיריים + שואב אדים,
ארונות לכלים ואוכל. מזגן, טלוויזיה וארון שהוא מקלחת ושירותים. חוץ מכאבי הגב של
יצחק שנובעים כנראה מהמזרון (יותר נכון, סט המזרונים) אנחנו מסתדרים פה מצוין. לא
חסר מקום. כל יומיים שלושה עושים קניות, לא רק בגלל המקום, גם בגלל תכנון לקוי
שלנו.
סדר יום אופייני:
קמים בשמונה בבוקר, לאט בלי לחץ. שותים
קפה ושוקו. מסדרים מיטה אחורית. שוטפים כוסות במטבח של הקמפינג. מסדרים קצת את
אזור השולחן של הילדים, שמלא בגיבורים, כלי כתיבה ומחברות (לא של לימודים חלילה).
מרוקנים מים אפורים ומיכל של השרותים. ממלאים מים נקיים במיכלים. סוגרים את כל
הארונות, מפנים עד כמה שאפשר כל דבר שיכול לעוף בנסיעה ויוצאים לדרך. בדרך נכנסים
לראות מקומות יפים, או טיול רגלי קצר או אטרקציה שאי אפשר בלעדיה. אנחנו משתדלים
לזכור לאכול ארוחה אחת בדרך, זה בדרך כלל קורה כשמור צועק שכואבת לו הבטן. מתישהו
בין הצהריים לאחר הצהריים אנחנו מגיעים לקמפינג חדש. משחקים במתקנים (הילדים),
מסיירים באזורי השרות (ההורים). והופ לעבודה. ארוחת ערב. הארוחה הרצינית היחידה
במשך היום. אח"כ מקלחות, סרט ולמיטה.
על הקמפינגים
המקלחות: על פי המקלחות נקבעת עפ"י רוב מידת
שביעות רצוני מהקמפינג. ראינו פה כבר הכל. מקלחת על מטבעות (רק המים החמים). כאלו
שיש בהן רק אפשרות לבחירת הטמפרטורה של המים ולא מידת לחץ המים.
בקמפינג אחד היה רק ברז אחד, כזה שאי אפשר לכוון בו את טמפרטורת המים. יש לו
רק אפשרות אחת. באופן מפתיע (אותי בכל אופן) לכולנו המים היו במידת החום הרצויה.
המטבחים: גם כאן יש רמות שונות. לא בכולם יש את
כל המתקנים. מבחינתי הם בסדר כשבכיורים לשטיפת הכלים יש ברז משותף לקרים ולחמים.
ברובם זה לא כך. במקרים הגרועים באמת, לא רק שיש שני ברזים שונים הם גם מוצבים
צמודים לפינות הכיור כך שבקושי אפשר להכניס תחתם כלי אוכל או אפילו יד.
לילדים: מבחינת הילדים הקמפינג נמדד כמובן לפי
רמת גן המשחקים שבו. לא תמיד יש גן משחקים. בקמפינגים הטובים יש טרמפולינות גדולות
ועוד מתקנים חביבים. גם אינטרנט לא ניתן להשיג בכל קמפינג, שלא לדבר על המחיר
שהולך וגדל ככל שאנחנו מדרימים.
עוד פרמטר חשוב הוא אם יש dump station (תחנת ריקון לביוב), וכמה זה נוח. חוץ מאלו,
הקמפינג נמדד גם באווירה שהוא משרה. זו איכות שיותר קשה לי לכמת. היא מורכבת מנוף,
צורה כללית, צפיפות, ניקיון, נחמדות בעלי הבית, ומבקרים אחרים.
קחו נשימה ארוכה. לא כל יום אפשר להתחבר
לאינטרנט. לא כל יום יש קליטה בטלפונים. לא כל יום יש לנו זמן לכתוב יומן מסע. אי
לכך ובהתאם לזאת, אתם מקבלים בבת אחת דיווח על כל השבועיים הראשונים שלנו כאן.
אפשר לקרוא בהפסקות...
חדי העין מביניכם יבחינו בודאי בשינויים בסגנון
הכתיבה מפעם לפעם. הם נובעים מכמה סיבות: כותבים שונים, מצב רוח הכותב ותשישות
הכותב.
07.3.08 עד 13.3.08 מכריסטצ'רץ' עד יער פיל
אז ככה, נחתנו בכריסטצ'רץ’ ישר לקמפינג מעולה של טופ 10 (מאז אנחנו יורדים ברמה). לקח לנו
ארבעה ימים להתארגן/להתאושש/להתאפס ולצאת לדרך.
חוץ מהתאוששות והתארגנות בכל ארבעת הימים
האלו היינו רק במרכז לחקר אנטרקטיקה. המקום חביב, מלא במידע על אנטרקטיקה ועל
הפינגווינים הכי קטנים בעולם, תסלחו לי שאני לא זוכרת איך קוראים להם. ההיי ליטס
במרכז הם חדר קפוא המדמה את תנאי מזג האויר באנטרקטיקה. הטמפרטורה בחדר קבועה על
8- מעלות צלזיוס. כשמדגימים סופה טמפרטורת הרוח מגיעה ל 20- מעלות. למור רז ולי
הספיק בהחלט הקור שלפני הסופה. אחרי מספר תמונות (כי חייבים) ברחנו החוצה. לעומתנו
נבו ויצחק הגברים הגיבורים נשארו לקפוא בסופה ועברו אותה ללא נזקים. מוקד העניין
השני הם הפינגווינים. קטנים ומתוקים. אל דאגה (אם מישהו הספיק לדאוג), לא
הניו-זילנדים היו מחזיקים אותם כך סתם בשבי רק בשביל התיירים. כל הפינגווינים
במרכז פגועי תאונות למיניהן, מי מסירה ומי מכלב או חתול. בקיצור ללא המרכז הם כבר
היו מתים.
מכריסטצ'רץ’ נסענו לליטלטון, שם עלינו ברכבל וטיילנו על הפסגה את טיולינו
הראשון בטבע. שם גם הבנו שמה שלוקח לניו-זילנדים חצי שעה לנו יקח שעה. המשוואה אכן
הוכיחה את עצמה גם בהמשך. טיול שהיה צריך להיות 3/4 שעה לקח לנו שעה וחצי. משם
נסענו עד לעיירה האחרונה (על כביש ראשי) בחצי האי בנקס, אקארואה. חוץ מקפינג נחמד
לא עשינו שם דבר. למחרת התחלנו להדרים, חנינו מוקדם בראקיה. למחרת הגענו ליער פיל. יער גשם אמיתי,
נראה כמו ג'ונגל מהסרטים. טיילנו
לעץ הגדול. עץ טטוראה בהיקף 9 מטר בן 1000 שנה. הטיול ביער נחמד ומעניין יותר מהעץ
עצמו.
ללילה נשארנו שם בקמפינג של רשות שמורות
הטבע שלהם (ז"א קמפינג ברמה נמוכה מאוד אבל נעים).
14-15.3.08 מיער פיל לאגם טקאפו
בבוקר עשינו עוד טיולון לפרידה מיער פיל.
לאחר מכן יצאנו לעבר האגמים הגדולים טקאפו ופוקאקי. הדרך עוברת משפלת קנטרברי
ומתחילה לטפס להרים של מרכז הארץ. בשלב זה התחלנו לדאוג שלא נזכה לראות שלג
בניו-זילנד. אפשר היה להבחין שעבר עליהם קיץ קשה ויבש במיוחד. לשמחתנו אחרי יומיים
גילינו שדאגנו לשווא. לבסוף הגענו וחנינו לחוף אגם טקאפו. הו, לייק טקאפו! סוף סוף
התמונה שציירתי לעצמי מתגשמת. אחרי שעברנו את קשיי ההתאקלמות, אחרי שהתחלנו לנוע
והנהיגה כבר זורמת בטבעיות, ההתארגנות בתוך הקרוואן ובקמפינגים השונים גם זורמת.
מתחילים ליהנות, אנחנו נינוחים והתפאורה
מושלמת. אגם טקאפו, בצבעי טורקיז מבריק, מסביב הרים גבוהים חלקם מיוערים. הכרזנו
על סוף שבוע רגוע. בערב שבת הכנתי סטיקים על האש, תפו"א ובטטות בתנור, ארוחת
שבת מושלמת. ובשבת נחנו. ירדנו לאגם, הפעם מור היה הגיבור היחיד שנכנס למים
הקפואים ושיחק בהנאה. היה זמן לקרוא. יצחק ונבו צעדו למרכז העיירה וקנו כדורגל
וכדור רגיל. בקיצור נחנו.
16.3.08 מאגם טקאפו לגלנטנר (ליד שמורת הר קוק)
נפרדנו בבוקר מהקמפינג והאגם המדהים
כשפנינו מועדות לכיוון מאונט קוק. בדרך עצרנו לארוחת בוקר על שפת אגם פוקאקי
כשברקע תפאורה מושלמת: הר קוק מושלג במלוא הדרו. את הר קוק אנחנו ממליצים לכם בחום
רב לבוא ולראות במו עיניכם. שום תמונה לא מעבירה את הרושם.
כשכבר הגענו לגלנטנר (לקמפינג), הילדים
הכריזו שאין להם שום כוונה לטייל היום. מתוסכלים הלכנו לאינפורמישן לשאול מה כן
אפשר לעשות עם שלושה ילדים סרבנים. מרוב רצון לרצות את ילדינו הכנסנו יד עמוק עמוק
לתוך הכיס ויצאנו לטיסת תצפית במסוק. המסוק הקטן לקח אותנו ועד נוסע אחד לפסגת אחד
ההרים המשקיפים מקרוב על הר קוק. בדרך הוא חלף ליד מצוקי ההר, אם לא הייתי מצלמת,
הייתי מפחדת. בהמשך הנחית אותנו המסוק על קרחון במרומי ההר. לכמה דקות הרגשנו כמו
בהיידי בת ההרים או לחלופין בצלילי המוזיקה. זרקנו מעט קרח וצפינו בנוף המרהיב.
עם ילדים מרוצים ומסופקים, בעלי זיכרון
קצר, התמקמנו בקמפינג כשברקע לא מפסיק ללוות אותנו הר קוק.
17.3.08 מגלנטנר לאואמרו
קמנו בבוקר לעוד תמונות מדהימות ושונות של
ההרים סביבנו, כולל הר קוק. בכל שלב ביום הוא נראה אחר. אחה"צ של אתמול היה
הכי יפה, כמובן שלא צילמנו.היום בתפריט: טיול בשמורת הר קוק, כ-3 שעות. נסיעה
ארוכה לאומראו כ-3 שעות נוספות .
צפיה בפינגווינים שחוזרים הביתה ללילה.
המסלול שבחרנו - הוקר ואלי. לניו-זילנדים
3 שעות הלוך חזור. לנו כאמור צריך להכפיל פי שניים. ברור שלא התכוונו להגיע עד
הסוף. בדרך שני גשרים תלויים ובסוף אגם. באמצע בין הגשר הראשון לשני, נשברנו. רגע,
לא כולנו. הגברים המשיכו לגשר השני.
לא ואמרו הגענו כמעט בשבע. בדיוק שנייה לפני שהגרינברגים יצאו לסיור
פינגווינים, הספקנו רק לומר שלום ולהתראות מאוחר יותר.
פתיחת סוגריים,
הגרינברגים: אתי גיא ושלושת ילדיהם ירון
(9), דנה (7) ויונתן (כמעט 3). הקשר איתם החל שבוע או שבועיים לפני שיצאנו מהארץ.
הקשר הוא כזה, נא לעקוב: יונתן חבר לגן של
אוריה, אוריה בן של אלונה, אלונה אחות של אסף, אסף בעלה של שרון, שרון זו אחותי.
בפיקניק משותף על הגלבוע שבוע או שבועיים לפני שנסענו, אלונה סיפרה שמשפחה מהגן של
אוריה גם נוסעים בדיוק לניו-זילנד.
טוב שאתי היא יצור חברתי יותר ממני, לקחה את
הטלפון שלי מאלונה ומאז ועד הפגישה באואמרו היינו בקשר טלפוני. את השורות האלו אני
כותבת אחרי שכבר בילינו איתם מספר ימים והספקנו להתפצל. מבחינתנו השידוך היה מוצלח
מאוד ואנחנו מקווים לשוב ולפגוש אותם בהמשך הטיול.
סגירת סוגריים.
את הפינגווין הצהוב הפסדנו, היינו חייבים
לאכול. הספקנו להגיע לתצפית על הפינגויין הכחול (הפינגווין הקטן ביותר בעולם),
שמסתבר שכבר ראינו בתנאים טובים יותר במרכז לחקר אנטארקטיקה. ראינו אותם
"נפלטים" מהים ומדדים לעבר קיניהם. טוב, מה אני אגיד לכם, לא שווה את
המחיר.
18.3.08 מאואמרו לדונדין
בדרך מאואמרו לדונדין יש נקודה אחת חובה, עד כמה שידוע לנו:
הבולבוסים/בולדרים. סלעים עגולים ענקיים מרוכזים במקום אחד, חלקם/רובם בתוך הים.
השמחה הגדולה היתה המפגש עם החול והים. לא לקח למור הרבה זמן עד שהיה
רטוב כולו. בילינו שם שעה ארוכה של שמחת חיים.
19.3.08 דונדין
אני פורים אני פורים שמח ומבדח... לא
קיבלנו תגובות מישראל לשאלה מתי פורים (לתשומת לבם של מי
שנתקל בשאלה) והחלטנו שהיום פורים לנו. מור התחפש מהבוקר לספיידרמן וכך הסתובב כל
היום בתחפושת שלו. כבר מיום לפני הם התחילו להתאפר.
בבוקר הלכנו למוזיאון אוטגו. בצהריים "נקלענו"
לפרסומת של מפעל השוקולד שלהם. סיירנו במפעל השוקולד במשך שעה וחצי, ראינו מעט
מאוד, קיבלנו מעט שוקולדים והרבה הרבה קידום מכירות. הילדים אמרו שהיה כיף. זה מה
שקובע! אחרי הסיור הלכנו לקניות בסופר ענק, השעה היתה כבר אחרי ארבע וגילינו שלא
אכלנו מהבוקר, יותר נכון מאתמול בערב.
מול הסופר היתה פיצה האט. התנפלנו עליהם,
לקח לי זמן להזמין ולהם לקח עוד יותר זמן להכין. בסוף התנפלנו על הפיצה, לחם השום
ועוד מין לחם/פיצה בתוספת רטבים שונים, כמו שלא התנפלנו על אוכל מעולם.
כשחזרנו לקמפינג התארגנו עם משפחת גרינברג
לתהלוכת פורים. הילדים התחפשו, הכנו צלחת ממתקים ויצאנו לשיטוט עם
משלוח מנות ברחבי הקמפינג. למרות שהקמפינג גדול וכמעט,מלא לא הסתובבו בו אנשים בחוץ. למעט שפגשנו הצענו ממתק (משלוח
מנות). שרנו שירים (רק אתי ואנוכי). והעיקר... שהילדים נהנו.
בערב, סוף סוף כמו שציירתי בדמיוני,
הילדים במיטה ואנחנו בחוץ עם הגרינברגים וכוס תה מתכננים את יום המחר.
20.3.08 מדונדין לפונוואה
נפרדנו בבוקר מדונדין, לא לפני עשר,
כמובן. מכיוון שלא הייתה מתוכננת נסיעה ארוכה, לקחנו את הזמן להתארגן בנחת. כולל
התעמלות בוקר שעד
עכשיו הזנחנו. שותפינו יצאו לפנינו. זה מה שנחמד בשותפינו, כל משפחה בקצב שלה
מתארגנים, מטיילים ובסוף נפגשים.
הפעם פנינו לנגט פוינט, אחת התמונות
המפורסמות של ניו-זילנד. מגדלור בקצה צוק ובאוקיאנוס צוקי אבנים בולטים קרוב לחוף.
מראה מקסים. הצלחנו לראות מלמעלה במרחק רב (לצערינו) כלבי ים משחקים על הסלעים. בבוקר
בדיוק ציינתי שביומיים האלו שבילינו עם משפחת גרינברג לא ראינו עוד ישראלים, והנה
אנחנו מטיילים לבד ושוב פוגשים מלא ישראלים. אחד מהם הזכיר לי את שי. ואחד אחר
הזכיר לנו את סבא דני. אמרנו שאפשר לעשות איתנו את הפרסומת של 012. דוד שלו, סבא
שלו, תראה כמה אתה חסר לו....
אחה"צ הגענו לקמפינג פונוואה שהומלץ ע"י איזה
משפחה ישראלית (באינטרנט) ושבו קבענו להיפגש שוב עם משפחת גרינברג. בנושא ההמלצה: אנחנו לא ממליצים. הכול יפה וטוב חוץ מהמקלחות. אצלי
הקמפינגים מקבלים ציון לפי המקלחת.
יצחק ונבו רצו לשוט בקייק ורז ומור בילו
בגן שעשועים.
21.3.08 מפונוואה למקלין פולס
מסתבר שהיום לפני כמעט 2000 שנה תלו את
ישו . לחברה פה יש חג - סוף שבוע ארוך. הייתה לנו כוונה להגיע היום לטה-אנאו הישוב
האחרון לפני מילפורד סאונד. ז"א אחד המקומות המתויירים ביותר בניו-זילנד. הנסיעה
לשם, היתה צפויה להיות ארבע שעות. בקיצור, פחדנו להגיע ולא למצוא מקום. בקשר
לאפשרות להתקשר אליהם ופשוט לשאול - בלתי אפשרית: אין קליטה. אז החלטנו להשאר באזור הקטלינז לעוד כמה ימים עד יעבור
זעם...
דבר ראשון על הבוקר מצאנו לנו קמפינג נחמד
וקטן לבלות בו את סוף השבוע שלנו. מגמה שהתחלנו בה לפני שבוע וננסה להמשיך בה גם
בהמשך. הכוונה להישאר בקמפינג אחד לשישי ושבת כאשר בשבת לא זזים (עד כמה שאפשר).
מחר דווקא כן נטייל, אחרת נפסיד שעות יקרות ביום ראשון. אחרי שמצאנו קמפינג
התפנינו לטייל קצת. הפעם למפלי מקלין. טיול קצר בתוך יער גשם לאורך נחל מקליין ועד
למפלים המרשימים שלו. טיול נעים ויפה מאוד. אחה"צ סוף סוף גשם בניו-זילנד. עד
עכשיו, שבועיים שאנחנו פה לא זכינו לגשם. אנחנו בתוך הקרוואן, הילדים רואים סרט בטלוויזיה
אני כותבת יצחק מנסה להרביץ תורה בנבו. הכל טוב.
22.03.08 מקלין פולס, קטלינז
יום שבת יום מנוחה... זהו שלא בדיוק. קמנו
מוקדם (07:30) ונסענו 2 דקות למערות קת'דרל (Cathedral Caves) לא ברור לי למה ברבים כי זו למעשה מערה
אחת. זו מנהרה שניתן לעבור בה רק בזמן השפל.אפשר להגיע שעתיים לפני שיא השפל וחייבים
לצאת שעתיים אחרי לכל המאוחר. היום השפל אמור היה להיות ב- 09:45, הגענו כמעט
ראשונים, רבע שעה לפני השיא, אבל מסתבר שלא כל יום זה ממש מסתדר. כשהגענו הגלים
כבר שצפו על פתח המנהרה. טיפסנו מהר על הסלעים וקיווינו לשווא שהגלים ירדו. למעשה
התמזל מזלנו וקיבלנו עצה טובה מניו זילנדי חביב שגילה לנו שיותר קל לגשת מהקצה
הרחוק וכך עשינו. היקפנו את הצוק, ו...שוב מצאנו כניסה מוצפת. למרות זאת, החליטו
הבנים שלא באנו לכאן לשוא, ורצו על המים הרדודים לתוך המערה. מסתבר שהמערה קצרה
מאוד. רק הקצה, ממנו ניסינו בהתחלה להיכנס, קשה למעבר. טיפסנו קצת על הסלעים
ויצאנו בשלום.
החויה היתה כיפית מאוד בסיכום. מומלץ לכל אחד לא
להיבהל מהגלים ולהיכנס למערה. המראה מבפנים מרשים מאוד, שלא לדבר על חוויית
ה"סכנה".
23.3.08 ממקלין פולס לאינברקרגיל
היום
הגענו לנקודה הדרומית ביותר באי הדרומי, סלופ פוינק (לא הבלוף של בלאף). נסענו
לאורך כביש הנוף הדרומי עד לאינברקרגיל. מעכשיו למעשה מתחילים להצפין. מחר נגיע
לטה אנו.
24.3.08מאינברקרגיל לטה אנאו
יום שכולו רק התארגנות ונסיעה. קניות
בסופר על הבוקר ומשם לטה אנאו לקמפינג טופ 10 שם חיכו לנו משפחת גרינברג. נפגשנו
כמו חברים ותיקים שלא התראו הרבה זמן. בערב שוב ארוחה משותפת טעימה מאוד.
25.3.08 מטה אנאו לאגם גן (דרך מילפורד סאונד).
הפעם קמנו ממש מוקדם (07:00), שוקו, קפה,
כלים, דאמפ, תדלוק ולדרך כדי להגיע לשיט במילפורד סאונד. את השיט הזמנו בערב הקודם
כי זו אחת האטרקציות הכי מבוקשות בניו זילנד.
הדרך למילפורד סאונד לוקחת שעתיים וחצי.
הנסיעה בנופים מקסימים מלאי צמחיה צפופה והרים יפים. הנוף הולך ומתייפה ככל
שמתקרבים למילפורד סאונד. אגדה מאורית מספרת שחצי-אל כלשהו (השם בלתי אפשרי
לביטוי) קיבל משימה לחצוב את החריצים לאורך החוף הדרום-מזרחי. הוא התחיל מדרום
והתקדם צפונה כשהתוצאות משתפרות עם הזמן. כמובן שהפיורד הכי יפה יצא מילפורד סאונד
שהוא הצפוני מכולם.
כשהגענו למילפורד סאונד אכלנו ארוחת צהרים
זריזה וניגשנו לרציפי השיט. הילדים קצת התאכזבו כי היו ספינות יותר גדולות משלנו אבל
בזמן השיטה מראות
היו פיצוי הולם.
מילפורד סאונד הוא פיורד מדהים ביופיו, עם
צוקים תלולים שיורדים ישר למים. מדי פעם ניתן לראות מפלים נחמדים שמתחילים מאות
מטרים מעל פני המים. בסוף החורף אומרים שיש פה הרבה יותר מפלים. אחד משיאי השיט הוא המפל החזק מביניהם. הספינה מתקרבת
למרחק מטרים ספורים מהמפל ובמבט למעלה אתה
ממש מרגיש בתוכו.
עוד אטרקציה בדרך היו להקת כלבי ים שיצאו
להשתזף על הסלעים. הספינה דוממה מנועים והחליקה בקרבת כלבי הים. עד עכשיו ראינו
כלבי ים רק ממרחק רב יחסית בנאגט פוינט.
לאחר שעה וחצי של שיט חזרנו לחוף ויצאנו
שוב דרומה למצוא קמפינג ללילה. מראש החלטנו שהפעם ננסה להיות כמה שאפשר
"בשטח" ולא בחניון מסודר.
החניון שמצאנו, לשפת אגם גן (Gunn), כלל רק שטח חניה ושירותים. לא חשמל ולא
מים. מצד שני הוא ממוקם ממש על שפת אגם שליו ומסביבו יער נחמד והרים מסביב. אלמלא
היתושים זה יכל להיות החניון הכי מוצלח שהיינו בו. למרות שריססנו מסביב בספריי
ש"הניו זילנדים משתמשים בו" היתושים עטו עלינו ברגע שהוצאנו את האף
מהקרואן בעוד שמבקרים אחרים בחניון הסתובבו בחופשיות בחוץ.
זה המקום לאגדה מאורית מס' 2: למה יש כל
כך הרבה זבובי חול באיזור מילפורד סאונד? אלה מסויימת (השם שוב בלתי אפשרי)
התעצבנה על חצי-האל מהסיפור הקודם בגלל שיצר פיורד יפה כל כך במילפורד, מה שימשוך
יותר מדי בני אדם שיקלקלו הכל. לכן היא יצרה את זבובי החול ופיזרה אותם בכמויות
באיזור כדי להרתיע את בני האדם.
26.03.08 מאגם גן למנאפורי
בלי לחץ, חזרנו מעט לאחור למנאפורי
שממוקמת 20 ק"מ דרומית לטה אנאו. זו עיירונת קטנה על שפת אגם מהיפים בניו
זילנד. מכיוון שהגענו עייפים נכנסנו ישר לקמפינג. החלטנו שמעכשיו ננסה לבחור דוקא
את החניונים הקטנים יותר עם עדיפות לכאלה
שמחוץ לעיר. הגדולים בד"כ מאוד צפופים.
החניון במנאפורי היה בדיוק מה שרצינו:
חניון קטן עם אוירה ייחודית. כל הבתים בנויית בסגנון מערב פרוע, המון מקום בין
יחידות הדיור ואתרי הקרואנים והרבה חוש הומור. בכל מיני מקומות, כולל על קירות
השירותים, אפשר למצוא קטעי קומיקס, חוקי מרפי ובדיחות נחמדות.
בנוסף מפוזרות בכל השטח מכוניות ישנות
קטנות, בעיקר מיני מינור, לשמחת הילדים. חדר חביב נוסף הוא חדר המשחקים שכולל גם
מכונת מוזיקה ישנה שבה ניתן לבחור שירים להשמעה. בהתחלה בחרנו ב-Are you lonesome tonight של אלביס ואח"כ Nothing compares to you של שינייד אוקונור. באוירה
הזו אפילו אני (יצחק) הצטרפתי לחגיגת
הסלואו.
27.3.08 ממנאפורי לקווינסטאון
עזבנו את הקמפינג השקט והרגוע במנאפורי
וייאללה קווינסטאון here
we come.
קווינסטאון היא עיר האקסטרים של ניו-זילנד ולנו יש הרבה כוונות לגביה. בתוכנית:
יצחק רוצה לקפוץ בנג'י ונבו רוצה לקפוץ מפסגת הר (כמה שיותר גבוה) צמוד למדריך, קשור למצנח. הגענו לעיר תפסנו מקום
טוב בקמפינג טופ 10 שמחוץ לעיר, מרווח יותר. ומיד יצאנו להרפתקאה ראשונה. עלינו
ברכבל לפסגה מעל קווינסטאון. הנוף מדהים, קווינסטאון עם האגם שלה וההרים סביבו פשוט
מקסים. מסוף הרכבל הראשון לקחנו עוד רכבל קצר יותר, חבושים בקסדות לקחנו מהפסגה
השניה מזחלות ודהרנו במסלול פיתולי למטה. נבו לבדו, רז עם אבא ומור עם אמא. היו
לנו 5 סיבובים לכולנו ביחד. הבנות היו הבוגרות שוויתרו לבנים. סיבוב שני מור עם
אבא ושוב נבו לבד. חווית אקסטרים ראשונה, הוכתרה כחביבה.
28.3.08 קווינסטאון
קבענו ל-12:00 את הצניחה של נבו. בינתיים
הלכנו לקפוץ בטרמפולינת בנג'י, כיף עצום, הם רוצים שוב. הבטחנו וכנראה שלא נעמוד
בזה.
בינתיים מזג האוויר לא הטיב איתנו.
המפעילים החליטו להפסיק את הצניחות להיום. הזמנו מיד למחר ב-10:00, אולי מוקדם
יותר יהיה טוב יותר. והלכנו לשחק מיני גולף. מקום מדליק, מעוצב במיוחד לילדים.
שיחקנו עד כמה שיכולנו (מור ואמא) לפי הכללים. מאוד הרגזנו את נבו כשרימינו מידי
פעם עד שבסוף פרשנו ושיחקנו לבדנו, כמובן שסיימנו את כל המסלול לפני כולם.
ערב שבת היום. הבצק תופח עכשיו, יותר
מאוחר נקווה שיהפוך לחלות טעימות.
29.03.08 קווינסטאון
אחרי לילה גשום חששנו מעוד ביטול של
הצניחות אבל לקראת 9 בבוקר התבהר וקיבלנו אישור לקפוץ מהר אחר. נבו התאכזב קצת כי
ההר החדש הוא רק בגובה 700-800 מ' ולא 1600 כמו המקורי. בתמורה הציעו המארגנים 2
קפיצות באותו מחיר.
באתר הקפיצה (נוף יפהפה, כמובן) כולנו
התרגשנו אבל נבו התגבר על ההתרגשות וצנח כמו גדול כשהוא מדרבן את המלווה שלו לעשות
ביצועים יותר מלהיבים כל הדרך. מור פחד שאחיו לא יחזור יותר, אבל נבו חזר וקפץ גם
את הצניחה השניה.
מכאן המשכנו לנוהל שבת רגועה:
קמפינג-טרמפולינה-אוכל..
הארכנו את שהותנו בקווינסטאון ל-4 ימים.
יש פה כל כך הרבה פעילויות שוות. אין סיכוי שנחווה את הכל. יש עוד יותר מדי דברים
להספיק בניו זילנד ונשאר רק פחות מחודש!!
30.03.08 קווינסטאון
לאחר בוקר סטנדרטי יצאנו לאחת האטרקציות
הפופולריות ביותר בקווינסטאון, בירת האקסטרים: שיט ב-jet boat על נהר השוטובר.
למי
שלא יודע מדובר בסירות שפותחו במיוחד לשיט מהיר ופרוע על מים רדודים. מנוע הסירה
יונק מים ופולט אותם לאחור במהירות עצומה מה שמקנה לסירה כח דחף אדיר. מבנה הסירה
מאפשר לה לנוע על מים רדודים עד כדי 10 ס"מ בלבד.
בנוסף על כך נהגי (או טייסי) הסירות אמנם
מיומנים מאוד אבל גם ניחנים במוח חולני במיוחד ונהנים לטוס לעבר הצוקים שתוחמים את
הנהר ולחמוק מהם ברגע האחרון כשס"מ ספורים בלבד מפרידים בין הסירה לסלע. גולת
הכותרת אמורה להיות סיבוב של 360 מעלות במקום, אבל אחרי כמה פעמים זה כבר לא עושה
רושם.
בסה"כ נהנינו מאוד. מומלץ לכל אחד
למרות המחיר היקר.
החסרון היחיד הוא הקור, לפחות בתקופה
שאנחנו היינו, שגם מוגבר בגלל הרוח החזקה והרטיבות.
מכיוון שרק נבו עשה את השיט חזרנו לעיר
כדי לתת גם לרז ומור ליהנות. הם בחרו לחזור לטרמפולינת הבאנג'י (הפעם גם אביטל
קפצה) ואח"כ שוב למיני-גולף (רק הילדים). כפי שניתן לראות קווינסטאון זה
תענוג יקר, אבל שווה.
בזמן שאני והילדים בילינו במיני-גולף
אביטל יצאה לטייל לה בעיר. מסתבר שאפשר ליהנות בעיר הזאת גם בלי לאבד את המכנסיים.
בערב הלכנו לשחק באולינג, לא נעים להודות
אבל אביטל ניצחה אותנו בשני הסיבובים.
31.03.08 מקווינסטאון לוואנאקה
היום אנחנו עוזבים את קווינסטאון, לא לפני
שאני "עושה את הצעד", כלומר קופץ קפיצת באנג'י. הזמנתי את הקפיצה לשעה
11 בבוקר בגשר קאוואראו, המקום שבו הומצא הבאנג'י.
ביומיים האחרונים נבו מתחיל להיכנס ללחץ ומנסה
להוציא ממני הבטחה שלא יקרה לי כלום. גם אביטל נראית לי קצת לחוצה, אבל לא מראה
כלפי חוץ. למעשה היא התכוונה שנשמור את הבאנג'י לאוקלנד בסוף הטיול כך שאם יקרה
משהו לפחות לא נפסיד את כל הטיול. אני עצמי יחסית רגוע, אם כי כשעברנו ליד אתר
באנג'י אחר זה נראה די מפחיד.
אנחנו מגיעים ביום הכי קר עד עכשיו בניו
זילנד. הנשימה קצת כבדה אבל אני משכנע את עצמי שזה רק בגלל הקור. אני נכנס, נרשם,
נשקל ונכנס לתור. עם כל צעד לעבר אמצע הגשר ההתרגשות גוברת. קצת עוזר שרואים
קופצים אחרים עוברים את זה בכבוד לפני. גם הקור שמכריח לקפוץ ולהתחמם עוזר להסיט
את תשומת הלב.
מגיע תורי. קושרים את החבל לרגליים ועוד לולאת בטחון על המותניים. המשקפיים קצת
מדאיגים אותי ואני משאיר אותם על הגשר.
עד עכשיו היו אנשים לפני אבל עכשיו רק קצה
המקפצה לפני. אני מתקדם בצעדים קטנים (הרגליים קשורות) עד שקצה הנעליים נושקות
לקצה הקרש. כל שאריות האומץ מתנדפות במכה אחת. אני מנופף ביד למשפחה הצופה ומצלמת
מהצד ומרויח עוד שניה. עכשיו אין יותר מפלט. המים נורא רחוקים למטה ואני מתחיל
לחשוב מה גרם לי לבוא מרצוני ולשלם (הרבה!) על הענין המשוגע הזה.
מפעילי המתקן אומרים לי להסתכל על הגשר
שממול וזה באמת עוזר. אין מנוס. אני לוקח אויר וקופץ.
אני מכריח את עצמי לפתוח את העיניים, אבל
הנפילה נגמרת מהר מאוד. ציפיתי למכת משיכה חזקה מהחבל אבל זה בקושי מורגש.
הכיף הראשון הוא ההרגשה שעשיתי את זה.
הכיף השני הוא ההתנדנדות על החבל.
אחרי עוד רגע אוספים אותי לסירה ונבו טס
לחבק אותי. אחרי חיבוקי הקלה גם עם אביטל ושאר הילדים אנחנו נכנסים למבנה כדי
להתחמם ולצפות בהקלטה. זהו, זה נגמר ואפשר להתפנות להמשך היום.
אנחנו מתחילים לנוע צפונה לעבר וואנאקה
ובוחרים בדרך הפחות נוחה לקראון, דרך קרדרונה, גם כי היא נופית יותר וגם כדי לעצור
ליד "גדר החזיות". החל משנת 2000 התחילו לתלות חזיות על הגדר הנ"ל
בדומה לגדרות הנעליים שאפשר למצוא בניו זילנד פה ושם, וזה הפך לאטרקציה תיירותית.
בסופו של דבר הגענו עד וואנאקה ולא מצאנו
את הגדר. מסתבר שהחליטו להוריד אותה משיקולי בטיחות. היו כמה כמעט תאונות בגלל
נהגים שהסתכלו על הגדר ולא על הכביש. זו לפחות הסיבה הרשמית. שמענו שהיו גם טיעוני
מוסריות בעסק.
בוואנאקה אנחנו חונים בקמפינג Top10 למרות שלא נראה שהמחיר הגבוה מצדיק זאת.
בגלל השעה המאוחרת החלטנו להישאר ולחפש מחר חניון אחר.
1.4.08 וואנקה
פתחנו את הבוקר במעט לימודים. בנושא
הלימודים אנחנו ממש רחוקים מכוונותינו המקוריות. משום מה דמיינו שלא תיהיה שום
בעיה לשבת פעם בכמה ימים ללמוד כמה שעות. במציאות הטיולית שלנו פה העניין לא פשוט.
כשכבר מוצאים זמן לשבת כמובן שהילדים לא מתלהבים מהרעיון ומתחילים הויכוחים.
בהמשך היום הלכנו ללמוד בצורה הרבה יותר
מקורית ואינטראקטיבית. עולם הפאזלים, האטרקציה המפורסמת של וואנקה. כמה שידענו
וציפינו מהמקום, לא התאכזבנו. רק השעה המאוחרת והידיעה שעוד אין לנו קמפינג היום,
הוציאה אותנו משם. המקום בנוי כמו מוזיאון, חדרים חדרים. כל חדר עוסק באשליה מסוג
שונה. חדר שהריצפה בו בזוית כלשהי, בתוכו הדברים נעים למעלה (כך זה לפחות נדמה).
צריך ללכת בהטיה אחרת נופלים. לי היתה סחרחורת בחדר הזה אז יצאתי אחרי מספר
צילומים. התמונות יספרו טוב יותר על המקום.
אחרי עולם הפאזלים נסענו לחפש קמפינג. על
המפה ראינו אחד מסומן ממש על האגם, אבל לא היה לו שום ציון בחוברות שלנו. בדרך
אליו הצלחנו לשבור עוד כוס, דרך לא סלולה. המקום חביב פשוט מאוד ומרווח מאוד עם
נוף יפה של האגם. המחיר מעט מוגזם אבל נשארנו.
2.4.08 מוואנקה להאסט
יום שכולו הפתעה לטובה.
התחלנו בטיול בוקר, בהמלצת בעלי הקמפינג,
לאורך האגם. שוב, מקסים.
קשה להעביר את כל היופי הזה שאנחנו נתקלים בו בטיול למילים.
אחרי פיקניק בסוף הטיול נסענו למוזיאון
התחבורה והצעצועים. כבר יומיים שאנחנו מבינים שלא נוכל לוותר על המוזיאון, בגלל
שהילדים ראו פרוספקט ומחכים לו. אנחנו דווקא הרגשנו שאפשר לוותר עליו בקלות, בעיקר כי עוד מחכה לנו נסיעה
לא קצרה. מיד כשנכנסנו, הבנו כמה טעינו וכמה טוב שגם הילדים קובעים לפעמים את סדר
היום. המקום מדליק !! אוספים של כל כך הרבה נושאים. היו שם אוספים של מכוניות
צעצוע, ברביות, בובות חרסינה, גיבורים שונים, גיבורי מלחמת הכוכבים, מצלמות,
מכונות כתיבה, מגהצים, אופניים, קורקינטים, מכוניות, כבאיות (הנגר שלם), מטוסים,
מכוניות צבאיות ועוד הרבה אחרים. והכל הכל אוספים של אדם אחד. כנראה מאוד משוגע. רק אחרי יותר משעתיים הצלחנו
לעקור משם את הילדים.
יצאנו משם ברבע לשלוש אחר הצהריים
בכוונה להגיע למקרורה,
כ-60 ק"מ צפונה. במקרורה לא אהבנו את הקמפינג ולמרות השעה המאוחרת החלטנו
להמשיך לקמפינג ששוב מופיע רק על המפה ולא בחוברות, בעוד 30 ק"מ. בדרך עצרנו טרמפ לשוויצרי צעיר וחתיך. כשהגענו
נפרדנו מהשוויצרי ונכנסנו רק כדי לגלות שאין סיכוי שנשאר שם ללילה. הסתובבנו,
קראנו לשוויצרי והמשכנו בדרך כשעכשיו היעד האפשרי הבא הוא רק האסט, בעוד 45 ק"מ.
בדרך
עוברים בין מחוז אוטאגו לחוף המערבי. כשעוברים לחוף המערבי הדרך נהיית מדהימה יותר
ויותר. בעצם עוברים את ההרים ויורדים לחוף. בכל רגע חולפים על מפל, נחל, נהר, שרק
אני מצליחה להנות מהם ועוד בקולי קולות מה שרק מגביר אצל יצחק את הקנאה והתסכול. בסופו
של יום הגענו בשש וחצי בערב להאסט מצאנו קמפינג נחמד והלכנו לאכול במסעדה.
3.4.08 מהאסט לפוקס גלישר
הגענו לפוקס גלישר עירה על שם הקרחון
המפורסם שמגיע כמעט עד אליה. מצאנו קמפינג חמוד. הקמפינג היה מאובזר כל כך טוב
(מקלחות ענקיות, מטבח נוח, מגרש משחקים), בנוסף גילינו כמה מסלולי טיול נחמדים לכל
המשפחה שהחלטנו להישאר כבר לכל הסופשבוע.
אחרי שנפלה ההחלטה יצאנו לטיול קצר, ביער
הגשם, שוב, יער גשם. לילדים כבר קצת נמאס, לנו נראה שלעולם לא יוכלו לשעמם אותנו
עם יער גשם. אטרקצית הטיולון הזה הוא נקודת תצפית על הקרחון ולא יער הגשם עצמו. גם
בזה, קשה להלהיב את הילדים. אנחנו מאוד התלהבנו. התצפית מרוחקת אבל גם כך אפשר
לראות את עוצמת הקרחון הזה, והוא עוד הקטן. אחיו פרנץ ג'וזף הגדול נמצא 25
ק"מ צפונית לנו.
4.4.08 פוקס גלישר
יום שישי. מתחילים בנחת. מתלבטים אם לעשות
שעורים וחלות קודם ואח"כ טיול או להפך. מחליטים טיול אח"כ. בינתיים
השמיים שהיו מהבוקר מעוננים קל, מתעננים כבד וגשם מתחיל לרדת. הגשם ירד וירד,
ואיתו ירדו תוכניות הטיול (לשמחתם של הילדים, יש לצין). הזדמנות פז לשחק קצת
קלפים, שכמעט שכחנו שקיימים.
14.04.08 מפיקטון לוולינגטון
היום עוזבים את האי הדרומי עם שלל החוויות
שעברנו בו. בבוקר עוד הספקנו לבקר במוזיאון קטן של יצורי ים שונים בפיקטון. במקרה
באנו בזמן האכלת הדגים, הצבים והצלופחים. מיד נצמדנו למאכיל והמטרנו עליו שאלות.
כמו רוב הקיווים הוא הפגין חביבות וסבלנות אינסופיים ומסר המון מידע. אחד המוצגים
המרתקים שם הוא פוחלץ של giant
squid.
זהו יצור ימי שבמשך מאות שנים נחשב לאגדה בלבד ולמעשה מעולם לא נראה בחיים. האגדות
סיפרו על יצור רב זרועות באורך 20 מ' שתופס אניות ומושך אותן למצולות. קבוצות
מדענים רבות ניסו לצלם את היצור אך לא הצליחו עד שצוות יפני הצמיד מצלמה ללוויתן
שמגיע לעומקים בהם אמור לחיות היצור והורידו גם פתיון על וו. התרגיל עבד, היצור
נתפס על הוו ונאבק 5 שעות להשתחרר. לבסוף הצליח לברוח אבל השאיר את אחת מזרועותיו
מאחור, מה שעזר למדענים להוכיח את זהותו. כמובן שב-5 השעות זכו גם לצילומים חסרי
תקדים של יצור חי.
כשיצאתי מהמוזיאון
וסיפרתי לזאב, מהמשפחה השנייה שמטיילת איתנו, על סיפור היצור הנ"ל הוא אמר
משהו כמו: "מה הענין? במוזיאון בדונדין ראינו תמונות של אחד חי כזה שנתפס. יש
לי אפילו גלויה!". מיד חזרנו למוזיאון ושאלנו מה קורה כאן. זאב הראה להם את
הגלויה והם פרצו בצחוק. הם הכניסו אותנו שוב למוזיאון כדי לראות את הפוחלץ ואז
סיפרו את הסיפור המלא: לפני מספר שנים עשה ערוץ דיסקברי תכנית על ה-giant squid וכחלק ממנה בנה מודל של היצור כדי לדמות
"קרב" בין לוויתן ליצור. אנשי המוזיאון אפילו פתחו באתר you-tube את הסרט שהוקרן אז. האנשים בדונדין פשוט
פברקו צילום של דייגים שמעלים את היצור מהמים. למעשה זה היה המודל.
בתחושת הקלה שלא רימו אותנו (אלא את משפחת
שפורן) התפנינו לעלות למעבורת שתיקח אותנו לאי הצפוני. אמנם השיט עובר בהתחלה
בפיורדים יפים אבל מי שמצפה שהמעבורת תהיה אטרקציה תיירותית יזכה להפתעה לרעה.
איתנו במעבורת עברו גם פרות והתנאים שלנו היו קצת יותר טובים משלהן. בנוסף המעבורת
איחרה לצאת ועוד יותר איחרה להגיע, כך שמצאנו את עצמנו מגיעים בחושך לוולינגטון.
עד היום נמנענו מנסיעות בחושך.
כדי להוסיף לשמחה התחיל לרדת גשם ובנוסף
התברר שוולינגטון זה עולם אחר מהאי הדרומי: מחלפים מבלבלים, עומס תנועה, נהגים
פחות סבלניים. רק אחרי כמה פניות שגויות ובזבוז זמן הצלחנו להגיע אל הקמפינג
שבחרנו. בכניסה, כהרגלנו, אמרנו שאנחנו צריכים אתר לקרואן. הפקיד ענה באדיבות:"האם
הזמנתם מקום?". מה זה?? בדרום תמיד מצאנו קמפינג חצי ריק. למזלנו נשאר מקום
אחד. עכשיו התברר שגם המחיר בשמיים והרמהבכלל לא. די מבואסים אכלנו
ארוחת ערב זריזה והתארגנו לשינה.
15.4.08 מוולינגטון לבולז
הגענו לוולינגטון ואני קיבלתי הלם תרבות.
אמאל'ה איזה פחד. לילה וגשם. כבישים מהירים רבי נתיבים. מחלפים. והרבה הרבה תנועה
על הכביש. בכבישי האי הדרומי היה רוב לקרוואנים. היו מקרים רבים שנסענו לבד על
הכביש.
מה שיצחק לא סיפר זה שביציאה מהמעבורת
חיכתה לנו אישה מאורית נחמדה בשם הייז. אל הייז שלחה אותנו ענבל לויטה משמשית, עם
מתנות. הייז חיכתה לנו עם בעלה והילד שלה. היא ידעה שנגיע מאוחר והכינה לנו קערת
סלט ענקית, כיכר לחם ופירות. אלו בתוספת מרק שנשאר לשפורנים היוו את ארוחת הערב
שלנו אחרי מסע התברברות קצר באי הצפוני.
קבענו עם הייז להפגש במוזיאון טה-פאפה
למחרת, היא הציעה את הרעיון ואנחנו חשבנו שיהיה נחמד לקבל סיור מודרך.
בגלל תקלה בקרוואן התקשרנו להייז לומר לה
שלא נגיע בזמן שקבענו. היא מיד התנדבה ללוות אותנו למוסך אליו נשלחנו ע"י
חברת הקרוואנים. אמרנו שאנחנו לא רוצים להטריד אותה והיא אמרה שענבל היתה צריכה
להסביר לנו .שאנחנו
עכשיו בארץ שלה ז"א שאנחנו אורחים שלה והיא תארח אותנו עד הסוף. חצי מהיום
בילינו בתיקון התקלה (משהו בשרותים). בזמן הזה שמענו הרבה סיפורים מאורים והרבה
עצות הקשורות לנהיגה בניו-זילנד. מה שנותר לנו מהיום (לא הרבה) העברנו במוזיאון
טה-פאפה שאמור להיות אחד הטובים במדינה. ממה שהספקנו לראות התרשמנו מאוד. בשלוש
אחר הצהריים בערך נפרדנו מהייז אחרי חילופי מתנות (שהבאנו 'ג'אסט אין קייס' מהבית)
ויצאנו/ברחנו מוולינגטון לכיוון וואנגאנוי. עוד קניות בדרך וכבר ירד החושך. עצרנו
בבולז 50 ק"מ דרומית לוואנגאנוי. לא עברה רבע שעה ומגיעים אחרינו השפורנים.
איזה בידור. הם דווקא אמרו שזו תחנת הלילה שלהם אבל אנחנו שבולז לא היתה בתוכניות
שלנו לא הפנמנו את השם כך שההפתעה היתה גדולה.
16.4.08 מבולז לסטרטפורד (הר אגמונט/טאראנקי)
שוב נפרדים מהשפורנים בידיעה שנפגשים בעוד
שלושה ימים לחגוג יחד את ליל הסדר. היום התחיל כל כך יפה ומבטיח. פעם ראשונה שהיה
ממש חם. לבשתי רק גופיה. אבל כשהגענו לאזור שאפשר להתחיל לראות ממנו את ההר הזה,
שאמור להיות מדהים בצורתו, חרוט מושלם (ראינו בגוגל אר’ת).
השמים כבר היו מכוסים עננים ולא היה זכר לטאראנקי. מאוכזבים החלטנו לעצור
בסטרטפורד ולנסות את מזלנו למחרת.
בעלת הקמפינג אמרה לנו שזה היום החמישי
מאז נובמבר שיורד גשם. רק שתבינו את המזל הנחס שירד עלינו. את המשך היום ניצלנו
לשחיה בבריכה “מחוממת”. לא מחוממת בכלל, בסך הכל מקורה, כשהחלל מחומם היטב. אני קפאתי
במים ויצאתי מיד. יצחק והילדים נהנו מאוד.
17.4.08 מסטרטפורד לטאופו
כל הלילה ירד גשם ובבוקר על אף הפסקת הגשם
נשאר מעונן. בהרגשת אכזבה קשה עזבנו את טאראנקי (שלא זכינו לראות) ונכנסנו לפנים
האי כשפנינו מועדות לקצה התחתון של אגם טאופו לעיר טוראנגי. נסענו בכביש שנקרא
'דרך העולם הנשכח'. אכן נשכח. חוץ מאיתנו כמעט לא עברו מכוניות ומדובר על 150
ק"מ. הדבר רק שימח אותנו והזכיר לנו את האי-הדרומי שהתחלנו להתגעגע אליו ברגע
שכף רגלנו דרכה באי-הצפוני. גם הנופים בדרך הזכירו יותר את האי הדרומי, ז"א
יותר מגוונים ופראיים. ביומים האחרונים, הראשונים באי הצפוני, כמעט נרדמנו משעמום.
הגענו לטוראנגי אחרי יום ארוך של נסיעה
בשעה ארבע אחה"צ. בדקנו קמפינג ראשון, בדקנו קמפינג שני והחלטנו ששווה להשקיע
עוד שעה נסיעה לטאופו. אליה התכוונו להגיע למחרת. בדרך חשבנו שיש סיכוי להפגש שוב
עם השפורנים, אם במקרה נבחר באותו הקמפינג. זה אכן קרה והשמחה גדולה.
18.4.08 טאופו
תכננו יום עם לוז צפוף (כנראה בהשפעת
השפורנים).
ברבע לעשר בבוקר שני קרוואנים זהים יוצאים
בדהרה להספיק להגיע לפתיחת הסכר בשעה 10:00. דקה לפני מגיעים לחניה. עשרה אנשים
חלק עם רגליים קצרות וחלק יותר ארוכות, רצים בריצת אמוק לכיוון הסכר, המצלמות
שלופות. הגענו בדיוק בזמן. מחזה מרהיב (כבר לא נעים לי לכתוב מדהים), מים רדודים
זורמים בנחת בנהר, אבנים חשופות בשוליו. תוך מספר דקות מפתיחת הסכר הנהר שוצף
וקוצף והגדה נעלמת לאיטה.
משם ממשיכים ל'מכתשי הירח'. זהו אתר זרוע מכתשים
ומכאן הקישור לירח בשמו. אלא שהמכתשים כאן לא נוצרו מפגיעת מטאורים אלא מהתפרצויות
של מים מבטן האדמה. ניו זילנד בכלל ואזור זה בפרט מועדים לפעילות געשית. הלבה בבטן
כדור הארץ מחממת את המים שתחת האדמה (גם מים לא חסרים בארץ הזו), גושי בוץ נעים
ולפעמים חוסמים ערוצי זרימה תת-קרקעיים. כתוצאה מכך נוצרים לחצים גבוהים הנפרקים
בהתפרצות המים או הבוץ אל מעל פני האדמה. כשמתפרץ בוץ נוצרת בריכת בוץ מבעבעת.
כשמתפרצים המים נוצר גייזר. באתר מכתשי הירח יש רק בריכות בוץ אבל כל השטח מעלה
אדים כל הזמן וקולות בעבוע הבוץ נשמעים כל הזמן. המראה מאוד מרשים. במשך כשעה
סיירנו באתר כשנבו רץ ממכתש למכתש לתפוס פוזות למצלמה, רז בעיקר מודאגת שלא יתפרץ
פה משהו ומור עסוק כרגיל במלחמות גיבורים.
התחנה הבאה: מפל הוקה (Huka) הסמוך. הניו זילנדים קוראים לו
"הניאגרה שלנו". זה אולי מפל מרשים אבל רחוק מהמקור. מהמפל הזה וסדרת
מפלים וסכרים שאחריו בהמשך הנהר מפיקים כ-15% מתצרוכת החשמל של ניו זילנד.
לאחר סיבוב קניות מצרכים חיפשנו מקום נחמד
לבלות באיזה גן שעשועים. ידענו שבקרבת הקמפינג יש פארק ונסענו לשם. כמו שהגענו
לחניה בפארק זיהינו את הקרואן של השפורנים.
מסתבר שהם כבר הספיקו לעשות שם מסלול הליכה, לשחק בגן השעשועים ולהתרחץ בבריכה חמה
טבעית בשטח הפארק. מיד התארגנו לרחצה בבריכה וטסנו למקום. האמת, רק בשביל חוויות
כאלה כבר כדאי להגיע לניו זילנד. הבריכה היתה למעשה מעין מפרץ מקומי קטן בגדת
הנהר, אבל טבעית לחלוטין. הטבילה בה פשוט גן עדן. אפשר לבחור את החום הרצוי כי כל
אזור בטמפרטורה אחרת. בקושי רב התנתקנו מהבריכה ועברנו לגן השעשועים. גם הגן התגלה
כאטרקציה חביבה בעיקר בזכות אומגה של כ-50 מ' שהילדים חגגו עליה.
19.04.08 מטאופו לרוטורואה
בבוקר התלבטנו באיזה אתר בריכות חמות נבחר
לבקר. רוב המבקרים בטאופו רצים ל- AC
Baths
שבקרבת הקמפינג שלנו אבל שמענו על אתר חדש בשם DeBretz והחלטנו לנסות אותו. גילינו אתר נחמד,מעוצב
יפה, עם בריכות בדרגות חום שונות והעיקר - מגלשת מים בצורת מפלצת מאורית. במשך
הזמן שבילינו שם נבו פשוט התגלש והתגלש בלי הפסקה. כל האחרים בעיקר רבצו בבריכות.
רז ומור התגלשו מדי פעם יחד איתי.
עכשיו שמנו פעמינו לרוטורואה שם נערוך את
סדר הפסח עם משפחת שפורן. כמה ימים קודם לכן הזמנו גם כמה צעירים ישראלים להצטרף
אבל הם לא יצרו קשר. אולי טוב שכך כי סדר של 2 משפחות יכול לתת אווירה מאוד
משפחתית.
ראשית וידאנו שחדר האוכל בקמפינג יכול
להכיל מסיבה של 2 משפחות בו זמנית. יש הרבה קמפינגים שלא בנויים לזה. אח"כ
התחלנו בהכנות. אמנם זה היה הסדר הראשון שחגגנו בלי מצות, בלי לסדר את הבית וכמעט
בלי הגדה אבל את השירים שזכרנו שרנו, רז שלנו וטל ותום שפורן שרו את הקושיות,
והאוירה באופן כללי היתה אכן משפחתית ומלאת שמחה. אין צורך לציין ששיא ההתלהבות
היה בזמן שירת "אחד מי יודע".
20.04.08 רוטורואה
לערב הזמנו הופעה וארוחה מאורית בכפר ליד
רוטורואה. בינתיים, בבוקר יצאנו לטה פויה, אתר עם פעילות תרמית הכולל בריכות בוץ
מבעבע, בריכות גפרית חמות וגולת הכותרת: גייזרים. הגייזר הגדול מביניהם מתפרץ
10-12 פעמים ביממה כך שבקלות אפשר לסיים ביקור במקום ולא לראות אותו מתפרץ. למרבה
המזל הגייזר התחשב בנו והתחיל להתפרץ בדיוק כשהגענו אליו. ההתפרצות אורכת מספר דקות
ומגיעה לגובה של כ-30 מ'. המראה מאוד מרשים. אחרי הסיור במקום הגענו קרוב לשעה שבה
מציגים בטה פויה הופעה מאורית. לפיכך החלטנו לבטל את הזמנת המופע והארוחה של הערב
ולהסתפק במופע כאן.
המופע מתקיים בתוך בית מפגש מאורי. תחילה
מתבקשים המבקרים לבחור מביניהם צ'יף ש"ייצג" אותם בזמן המפגש עם
המאורים. אח"כ מורידים נעליים ונכנסים לבית המפגש. הריקודים המאורים כוללים
הוצאת לשון, פעירת עיניים ופליטת צעקות/גניחות שאמורים להפחיד את הצופים. בפועל זה
בעיקר מצחיק. ידענו מראש שאם צוחקים בזמן ההופעה המאורים עלולים להיעלב ולכן התאפקנו
בכל הכוח. פה ושם נראה שאפילו המאורים צוחקים.
21.4.08 מרוטורואה לוואינגרו
יצאנו מרוטורואה בלי החלטה ברורה לאן
נוסעים ומה עושים בדרך. בדיוק כשאמרנו "בואו נהיה ספונטנים" עברנו ליד
הכניסה לזורבינג. שמענו על זה קודם אבל לא חשבנו שחייבים (למרות שנבו ביקש/ניג'ז).
טוב אז נכנסו רק כדי לראות מה זה בכלל. מכניסים אדם לתוך כדור שקוף בעל דפנות
כפולות ומגלגלים אותו במורד המדרון.
יש אפשרות על יבש ואפשרות ברטוב ז"א
בפנים הכדור יש מים. כמובן שנבו לא מוכן לוותר ומזכיר לנו שאמרנו שכסף זה לא
העניין בטיול הזה. אנחנו חווים כל חוויה אפשרית. עם טיעונים כאלה אנחנו כמובן
נכנעים והילד עולה על בגד-ים, אני במקביל לובשת
מעיל. היה קפוא. לוקחים אותו בהסעה במעלה הגבעה. תוך פחות משתי דקות הוא
כבר יוצא מהכדור, כולו רטוב ומאושר: "אתם לא יודעים איזה כיף זה". מה
שנכון נכון. הילד הזה צובר חוויות בטיול הזה, שרק הוא יכול לספר עליהם.
בהמשך היום נכנסנו להמילטון לראות את
הגנים המפורסמים. גנים המשתרעים על-פני 500 דונם ומחולקים לפי נושאים. אותנו הם
שיעממו. אולי זאת לא העונה הטובה לטייל כאן. אפשר להבחין שעם קצת יותר פריחה הכל
היה יותר יפה.
לחניית לילה בחרנו עפ"י חוברת
הקמפינגים בוואינגרו. שם הובטחו לנו בריכות חמות ומגלשות הכי ארוכות בניו-זילנד.
נפלנו על הקמפינג הכי גרוע שהיינו בו (ולא היו הרבה כאלו) ובנוסף לכך הכי יקר. שלא
לדבר על זה שהמגלשות לא עבדו. היתה רק בריכה אחת חמה ואחת קרה. הגענו בחושך והמרחק
מאפשרות אחרת היה חצי שעה, בלית ברירה נשארנו להתעצבן ולקלל.
22.4.08 מוואינגרו למירנדה
בבוקר החלטנו שאפילו לא ננסה את הבריכה
שלהם. כל כך הגעילו אותנו. לא רצינו להשאר שם דקה מיותרת. נסענו לפצות את עצמנו
במירנדה. קמפינג שגם בו הובטחה בריכה חמה. את ההמלצה על מירנדה קיבלנו עוד בארץ
ממיכל אהוביה (הולצמן), היא אומנם המליצה על המרחצאות שלהם ולא על הקמפינג אבל
אנחנו הסתפקנו בקמפינג שהיה מקסים עם מתקנים חדישים וכמובן בריכה חמה (ואפילו זול
יותר מקודמו). בחוץ היה קר וגשום לפרקים, זה לא הפריע לנו להתבשל היטב במים החמים.
אכן פיצוי הולם.
23.4.08 ממירנדה לאוקלנד
הגענו לאוקלנד לקמפינג של קיווי, אכלנו
ויצאנו באוטובוס למרכז העיר.
בגלל השעה המאוחרת היעד להיום היה רק סקיי
טאואר-מגדל השמיים. מגדל בגובה 328 מ'. מקום טוב להתחיל ממנו את הביקור באוקלנד
(עפ"י הלונלי פלנט). ביקשנו מנהג האוטובוס להוריד אותנו בתחנה הקרובה ביותר
למגדל. כשהוא סיים את הקו היינו מאוד קרובים אבל הוא הציע לקחת אותנו ספיישל עד
המגדל וכך עשה. ירדנו בדיוק בנקודה אליה מגיעים הקופצים מהמגדל.
כמו שהגענו ראינו מישהו קופץ ונבו התחיל
לקפוץ באויר ולצעוק "גם אני רוצה, אני חייב לעשות את זה". בתקווה שלא
נותנים לילדים לקפוץ הלכנו לבדוק במה מדובר. אז מדובר כמובן בהרבה כסף ופחד
אלוהים. מותר לקפוץ מגיל 10 ומעלה (נבו בן 11). נבו שוב הזכיר לנו, שזו חוויה של
פעם בחיים (אלו המילים של יצחק), אני טוענת, שהילדים עוד כל כך צעירים ויהיה להם
עוד מספיק זמן לקפוץ מכל מיני מקומות. אבל מהרגע שנמצאה החוליה החלשה (מקרב
ההורים), נבו יודע לתמרן אותנו בצורה כזו שזה נגמר בכך שאנחנו מוציאים את הארנק
והוא מרוויח עוד חוויה.
מדובר במעין אומגה אנכית בגובה 192 מטר,
כאשר הקופץ קשור בין 2 חבלים מקבילים לאורך כל הדרך. למעשה זה די קרוב לבאנג'י.
נבו מספר:
"הלכנו למגדל הכי גבוה בחצי הכדור
הדרומי שם ראיתי מישהו עושה באנג'י. התלהבתי ורציתי גם. אחרי ויכוח ארוך ההורים
הסכימו. הלבישו אותי כמו אסטרונאוט רק בלי המסכה. עליתי לקומה הכי גבוהה בגובה 200
מטר וקפצתי למטה. זה היה מאוד מפחיד להסתכל למטה אבל לא היתה לי ברירה אמרו לי
להשען אחורה והחזיקו אותי, ספרו לאחור 3 2 1 שאלו אם אני מוכן, אמרתי שכן ושיחררו
אותי ונפלתי למטה. אחרי הקפיצה, בזמן שבאויר זה כבר לא כל כך מפחיד. ואז הם שאלו
אותי אם אני רוצה לעשות עוד פעם בחינם אז עשיתי עוד פעם."
אבא מספר:
"אחרי שהלבישו את נבו בחליפת הקפיצה
המגניבה, עדיין בקומה התחתונה, הוא היה צריך להישלח למעלה לבד. הבחור בקושי יודע
כמה מילים באנגלית. מה יהיה אם הוא יתחרט? המארגנים אמרו שאפשר להתחרט אבל לא לקבל
את הכסף. אפשר לנסות שוב או להעביר את זכות הקפיצה למישהו אחר. נבו חושש מעט
מהעליה לבד אבל לא מתקפל. גבר-גבר קטן. הוא עולה במעלית ואותנו שולחים לעמדת צילום
למטה.
בעמדת הצילום אחד המפעילים מעדכן אותנו:
עוד 3 דקות. אנחנו הולכים ונלחצים. איך הילד מסתדר שם? אולי הוא מתחרט? הלוואי
שיתחרט ואני אקפוץ במקומו. הלוואי שיזכור להיקשר לפני שהוא קופץ. הלוואי שיקפוץ
כבר! המפעיל מעדכן שוב: עוד 30 שניות. הכל כנראה בסדר והילד עומד לקפוץ.
המקפצה מאוד רחוקה. לוקח שניה או שתיים עד
שאנחנו קולטים שהוא כבר באויר. תוך כ-10 שניות הבחור נוחת עם חיוך יותר רחב
מהפרצוף ועם המון התלהבות.
איזו תערובת של הקלה וגאוה: הילד מוכן
לקחת כל חויה לא משנה כמה מפחידה.
המפעיל אומר שמותר לו עוד קפיצה בחינם.
נבו קופץ על ההזדמנות ועושה עוד קפיצה בלי בעיות."
אחרי הקפיצות של נבו עלינו כולנו למעלה
וצפינו על העיר. חבל רק שהיו כל כך הרבה עננים, אחרת היינו יכולים לראות שקיעה
יפה.
אחרי מקדונלד חזרנו עייפים אך מרוצים
לקמפינג ולקרוואננו.
24.04.08 אוקלנד
החלטנו לעבור לקמפינג אחר באוקלנד. כדי לא
להסתבך עם חניון מלא בגלל החופש בבתי הספר נכנסנו על הבוקר לחניון קיוי בטקפונה,
פרבר צפוני של אוקלנד. זה גם נוח כי התכוונו להצפין מעט מעבר לאוקלנד ולחוות קצת
שלג בסנואו פלאנט שבסילברדייל, כ-20 ק"מ צפונה.
חשבנו שבמקום הנ"ל, אחרי שעד עכשיו
רק נבו מבין הילדים נהנה מהאטרקציות המלהיבות יותר, נוכל לתת גם לרז ולמור חוויה
יפה. מיד כשהגענו הסתבר שזו לא חוויה לקטנים. כולם מחליקים שם עם מגלשים כאילו
שנולדו בנורווגיה ואין אפשרות אחרת לגלוש. גם מסלול מירוצי המכוניות שליד מתאים
לילדים מעל גיל 9, מה ששוב מתאים רק לנבו.
שינוי תכניות מהיר ונכנסנו לאטרקציה אחרת,
200 מ' משם: סירות מתנגשות. בתוך בריכה נחמדה אתה יכול לנהוג בסירה עגולה שדפנותיה
הן אבוב עבה ולהתנגש בכל הבא ליד. סירות אחרות, דפנות הבריכה, מערה קטנה בתוך
הבריכה וכד'. נבו ורז קיבלו סירה לכל אחד ומור ישב לידי (אבא). מהר מאוד התברר שוב
שרק נבו נהנה מהענין. רז ומור רק התחננו שלא נתנגש בכלום.
בלית ברירה הלכנו על הפתרון הבטוח: מים.
עוד כ-15 ק"מ צפונה נמצא אתר נופש תרמי (כלומר בריכות חמות) הכולל גם מגלשות
מים. זה אתר שהילדים גילו בפרוספקטים כבר לפני שבוע שבועיים ולחצו שנגיע אליו.
נסענו לשם ולא רק שלא התאכזבנו אלא שהמקום התגלה כמדליק ביותר. למרות כמויות
האנשים היה מלא מקום בבריכות וגם המגלשות פשוט מטריפות: חלק פשוט ארוכות במיוחד,
חלק מפותלות במיוחד, חלק פולטות אותך מגובה 1.5 מ' אל המים וכו'. נבו חגג במגלשות,
רז ומור בבריכות וכולם יצאו מבסוטים.
לגבי הצפיפות: אין ספק שבישראל צפיפות כזאת היתה גורמת לנו לא להיכנס בכלל. בניו-זילנד
זו לא בעיה. אף אחד, ילד או מבוגר, לא דוחף ולא עוקף בתור למגלשה. כולם מנומסים
וידידותיים.
לבסוף חזרנו לקמפינג בטקפונה השקטה
וניצלנו את השעה המוקדמת לטיול במדרחוב הקרוב ואח"כ על חוף הים. בזמן הטיול
על החוף ראינו כלב שרץ כל פעם לים, כנראה כדי להחזיר איזה מקל שזרק בעליו. למור לא
היו ספקות לגבי מה שראה: "זה כלב-ים".
קינחנו בארוחה במסעדה מקומית וחזרנו
לקרואן למסדר מקלחות ושינה.
25.4.08 אוקלנד
היום יום אנזאק: יום הזכרון לחיליים
הניו-זילנדים שנפלו בקרב בגליפולי ב-1915. רוב העסקים סגורים עד 13:00. אנחנו נכנסים
לקמפינג שלישי באוקלנד (הפעם TOP10) ומתחילים בארוחת בוקר-צהריים. אח"כ
משאירים את הקרואן בקמפינג ונוסעים באוטובוסים למרכז העיר.
קצת מוזר להיפרד מהקרואן לכמה שעות אבל
המחשבה על חיפוש חניה עם קרואן במרכז עיר גדולה משכנעת אותנו. המפגש באוטובוסים
מזכיר לנו שוב שבעורקי הניו-זילנדים זורם כנראה דם בדואי. לוחות זמנים הם בגדר
המלצה בלבד. אם קבעת לפגוש מישהו צפה לכך שיאחר לפחות ב-10 דקות. מה שכן, האנשים
פה מחפים על האיחורים בנחמדות אין סופית כך שקשה לכעוס עליהם.
היעד היום הוא עולם הים של קלי טארלטון. זהו לא ממש מוזיאון אלא יותר מרכז שבו
ניתן לחוות את עולם הים ברמה קלילה יותר. צפיה בפינגווינים, עטלפי ים וכרישים בלי
יותר מדי תיאורים אקדמיים. הילדים גם יכולים להתחפש לתמנונים וכד'. העברנו שעתיים
בהנאה בלי לשים לב לזמן.
מכאן חזרנו לקמפינג. הקטע הלא-סטנדרטי
היחיד היה הנסיון ההירואי של אביטל לעשות מקלחת בקרואן. רק כדי לסבר את האוזן:
מדובר בחימום מים במשך כחצי שעה בכדי לקבל מים חמים ל-5 דקות. כל זה בשביל להימנע
מללכת בקור למקלחות של הקמפינג. אין צורך לומר שאביטל עברה את חווית האקסטרים החד
פעמית הזו בהצלחה.
מנקודת המבט שלי (אביטל): זהו היום האחד
לפני אחרון שלנו בניו-זילנד, ז"א רק עוד שתי מקלחות (כולל זו של היום). עד
היום לא חווינו מקלחת בקרוואן. חן שפורן אמרה שזו המקלחת הכי טובה שהם עשו
בניו-זילנד. הייתי חייבת לנסות. עכשיו כשאני כבר למודת ניסיון, אפשר להרגיע את
כולם, לא הפסדנו כלום. יותר כיף להתרחץ במקלחות הציבוריות. היתרון היחיד שלא
הולכים בחוץ בשיער רטוב (בהרבה קמפינגים יש גם מיבש שער כך שגם זה כבר לא יתרון).
זהו זה. זה היה הדיווח האחרון
שלנו מניו-זילנד. על היום האחרון נדווח כבר מישראל פלוס סיכומים ותוספות. ביום שני
28.4.08 אנחנו נוחתים בשעה 22:35 בנתב"ג.
סיפור קטן לפרידה:
קנינו למור מיץ טרופי. הוא מרגיש מאוד
מתוסכל מכך שאין כאן מיץ ענבים כמו שהוא אוהב. ניסינו כבר כמה מיצים אבל ללא
הצלחה. באחד המקרים הוא הצליח להשכיב אותנו על הרצפה.
אלו היו חילופי הדברים:
מור: אמא המיץ הזה קצת טעים וקצת מגעיל !
אמא: אז תנסה לשתות רק את החלק הטעים.
מור: טוב.
מור מנסה ומודיע שהצליח.
נעתר לתחנוניה של רז לשתות גם מהמיץ .לגימה מור,
לגימה רז.
מור: רז, זה מגעיל ?
רז: כן.
מור: יופי !